הדברים שלהלן נכתבים כתגובה למאמר בשלושה חלקים של
משה רט[1]
המתיימר להציג את האתאיזם כלא-רציונאלי. במאמר שזורים מספר כשלים לוגיים
(פורמאליים וא-פורמאליים) וסתם טעויות, אותם אנסה לפרט בתגובתי שלהלן.
שם המאמר "האשליה הגדולה של האתאיזם"
מעיד על היותו מעין תגובה לספרו של ריצ'רד דוקינס – "יש אלוהים? האשליה
הגדולה של הדת". אם כן, חבל שהמאמר אינו מתמודד ישירות עם הטענות העולות
בספרו של דוקינס.
ראוי להעיר כי בדיון קצר שהתפתח בפייסבוק[2]
הגיב מחבר המאמר למס' טענות, אשתדל להתייחס לטענותיו במענה שמאחד את טענותיי
בטענות שהעלו משתתפים נוספים באותו דיון.
א. בתחילת הדיון חשוב להגדיר את המושגים עליהם אנו
דנים - אתאיזם ואלוהים. המאמר נכשל בתחילתו בכשל לוגי המכונה "איש
הקש" כשהוא מגדיר אתאיזם בצורה שתקל עליו את מלאכת פירוק הטענות בהמשך,
ומאידך מתחמק מהגדרת אלוהים.
לצורך הדיון כאן אתרגם מהגדרת אינצקלופדיה
בריטניקה למונח אתאיזם, שנכתב בידי פרופסור המתמחה בתחום - "אתאיזם, ככלל,
היא הביקורת ושלילת אמונות מטפיזיות באלוהים או יישויות רוחניות. ככזו היא
בד"כ נבדלת מתאיזם, המאששת את מציאות האלוהי ופעמים רבות מנסה להוכיח את קיומו."[3]
אם כן, אתאיזם אינה טענה חיובית בדבר אי-מציאות
האל, אלא אמירה שלילית - איני מחזיק באמונה באל; בשונה ממה שהוגדר במאמר בתור
"הטענה האונטולוגית". האתאיזם היא עמדה תגובתית, בתגובה לטענת קיום האל
של התאזים טוען האתאיסט – איני מחזיק באמונה זו. ממילא, חובת ההוכחה שייכת לצד
הטוען טענה חיובית - הצד המאמין בדיון זה.
מהקשר הדברים, אניח שכוונת המחבר היא להגדרה
יהודית-אורתודוקסית קלאסית לאל, כאשר הוא מזכיר את 'אלוהים'.
אגב, גם אם הגדרת המונח הרשמי הייתה אחרת, היה
צריך לברר לצורך הדיון מה כוונת האנשים המכנים את עצמם אתאיסטים בשימושם במונח זה,
כיוון שהכוונה היא כמובן לדון על תוכן ולא על בלשנות.
ב. עובדת מיעוטה של העמדה האתאיסטית באוכלוסיית
העולם לא נוגעת לאמיתות הטענה, וממילא מהווה קישוט דמגוגי בעלמא לדברים, או במלים
אחרות כשל לוגי בשם "אד פופולום".
מאידך, הגישה האתאיסטית נובעת פעמים רבות מתוך
עמדה המעודדת חשיבה ביקורתית, דבר המוביל לפריצות דרך חשובות תוך סילוק מוסכמות
והנחות יסוד מוטעות והנחת יסודות מוצקים לגילוי אמיתות אודות העולם והאדם, למרות
נפיצותם באוכלוסיה הכללית.
ג. הטענה המרכזית בחלק הראשון של המאמר נוגעת לכך
שטענה חיובית אודות אי-קיום האלוה אין לה על מה להישען, וזה כמובן נכון, כמאמר
העולם – לך תוכיח שאין לך אחות (evidence of absence).
עם זאת, "אד אבסורדום", טענה זו
רלוונטית גם לכל אל שבכל דת ומיתולוגיה, לכל יצור שבאגדות עם וכדו'. אם חוסר
האפשרות לטעון טענה על היעדרו של אלוהים מהווה תמיכה כלשהי בקיומו, הרי היא גם
תומכת בקיומו של כל דבר שלא ניתן להוכיח את היעדרו.
ממילא אין כאן כשל בטענה הגלויה, אלא בזו המשתמעת
בין השורות לחזק את לב המאמין, כשל המכונה "Proving too much".
ד. שימוש ב-name-dropping בנוגע לרשימת ההוכחות הלוגיות לקיומו של האלוה מבלי לפרוט אותם
למעשה נכשל בבת-אחת בשני כשלים "argumentum verbosium" (פניה אל ההרתעה) ו"אד ורקונדיאם" (פניה אל
הסמכות).
ה. הזלזול בכישוריו הפילוסופיים של מי שנבחר
ע"י מחבר המאמר לייצג את העמדה האתאיסטית (ריצ'רד דוקינס), ובנוסף, מילות
הגנאי והזלזול בבעלי עמדה זו (שחצנות, טיפשות) למעשה נכשלים בכשל הלוגי
"אד הומינום".
ו. אגב, האגנוסטיות שהמחבר מודה שהוא 'מוכן לקבל'
מוגדרת ע"י אותו ערך בריטניקה שצוטט קודם כ"משאירה את השאלה, אודות קיום
האלוה, פתוחה, באמירה שהשאלות לא נענו או בלתי-ניתנות למענה."
מכאן נובע שתיתכן עמדה שתטען ששאלת קיומו של האלוה
טרם הוכרעה, אך עד שתוכרע עדיף להניח מסיבות שונות שהוא אינו קיים. דהיינו, עמדה
כזו תכונה – 'אתאיזם אגנוסטי', דהיינו היעדר אמונה באל, עם הסברה ששאלת קיומו לא
הוכרעה. אתאיזם ואגנוסטיזם לאו-דווקא מהוות עמדות ניגודיות.
ז. היכולת של האתאיזם להיות לוחמנית גם כאשר היא
אינה טוענת טענה חיובית על המציאות נובעת מ'תער אוקאם' (אין להרבות בישויות יותר
מכפי הצורך), או משפט דומה 'טענה יוצאת דופן מזקיקה הוכחה יוצאת דופן'[4].
אי-קבלת האמונה באל מהווה פתרון ממועט יישויות, וממילא פתרון עדיף. בנוסף, בהיעדר
הוכחה יוצאת דופן למציאות האל (ולא רק ראיות, סיבות, המצדיקות את האמונה באל, וראה
סעיף ד' לעיל), יש עדיפות לעמדה שאינה מחזיקה באמונה בו.
ממילא ניתן לגזור אמירה חיובית בדבר עדיפות העמדה
האתאיסטית מבלי לטעון טענות אונטולוגיות או אפיסטמולוגיות.
בכלל, רוב המקומות בהם מצאתי שהאתאיזם הוא לוחמני
הם כאשר מחזיקי האמונה כופים באופן פוגעני את עמדותיהם. במצב שכזה, ודאי שעל הצד
הכופה להצדיק את עמדתו, והנה סיטואציה נוספת בה נקודת ההתחלה של האתאיסטים בדיון
היא העדיפה (כאן במובן שהם אינם הצד שנזקק להוכיח את עמדתו).
ח. נקודה אחרונה, המתודה הסוקראטית, המבוססת על
דיאלוג ומהלכים לוגיים, היא אחת החשובות שהפילוסופיה המערבית מכירה. ניתן לברר
דברים מופלאים בדיאלוג ובאמצעות כללי הלוגיקה, אך כדי שהמתודה תעבוד יש לשמור כללי
האתיקה. כללים המכתיבים כבוד בסיסי, לשון נקיה ושמירה כללי הלוגיקה גם מול יריב
קשה. השפלת האחר אינה מעידה על רמה פילוסופית גבוהה ואינטליגנטית, אלא על סופיזם
ודמגוגיה זולה.
חבל שבנושאים רמים וחשובים שכאלו נמנע את הטוב
שבאור השכל מהשותפים בדיון ע"י העכרתו, אדרבה, אם הצדק איתנו הוא ייצא לאור
בדיאלוג נקי וכל הצדדים ירוויחו.
No comments:
Post a Comment