שיחות מלאות מכנס ציון וירושלים (12/7/16)

לפי סדר הדוברים:

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שלמה אבינר

הרב יעקב אריאל

הרב דוד לאו

הרב צבי שכטר

הרב מיכה הלוי

הרב מרדכי שטרנברג (חסר בסוף)

תורת ה' אמת גם אם הן אינם בדאין

שוב תודה למשה רט על המענה המפורט לטענות שהעליתי למולו, מצורפת כאן תגובתי על מענה זה בהמשך לקודמים לו (כל חלקי הדיון מקושרים בסוף פרסום זה):

 2. נקטתי בלשון המחבר, למרות שהיא non-sensical, ממילא באמת שאין לי סיבה להאריך בדיון אודות כשלים לוגיים אתם בחר המחבר להסוות כטיעונים רטוריים לאחר מעשה. ובכל זאת, בקצרה-

א. כיצד מיעוט האתאיסטים בעולם מראה שהיא אינה מסקנה מתבקשת לכל בעל הגיון בריא? הצגת נתון, ולצידו חזרה על הנחה אינם מהווים הוכחה.

ב. האמונה באל היא חסרת ראיות, טענות לראיות אינן שוות ערך לראיות של ממש.

3. א. מחשבת רוב האנשים על אלוהים כסביר לא הופכת אותו לכזה. כשהמחבר בוחר לנקוט במדד של "נטיה אישית" כלשונו, אי-אפשר לבסס על כך טענה. אני מסכים שההשוואת סבירות בין שני מונחים מופלאים הינה מופרכת, ומכאן תמיהתי על המחבר שבוחר להביאה כראיה לשיטתו.

ב. ציון עובדה ש"יש כאלה המקבלים את האמונה כאמונה בסיסית" אין לה דבר וחצי דבר עם הוכחת קיום האל, כאשר הנגזרת שהמחבר עושה מהעובדה היא תועלת ב"הבנת המציאות". באותה מידה ניתן להציב כאן שיח אמוני מתוך נקודת מוצא תיאולוגית-פיקציונאליסטית.

אשמח אם תצביע על שגיאה בהבנתי את מושג האל, ולא רק תציין את קיומה, אחרת במה מועילים דבריך?

ג. אזכיר שהדיון כאן הוא על תאיזם-אתאזים, וממילא האתאיסט יכול להסתפק במענה שהוא אינו יודע מהו מקור הכל. התאיסט הוא זה שטוען טענה מופלאה אודות אלוקים, בורא, וממילא חובת ההוכחה מוטלת עליו.

ד. אחזור ואומר- מס"מ אינה מהווה הוכחה לאי-קיום האל, אלא תרגיל מחשבה שנועד להמחיש מדוע אי-היכולת לשלול את קיום האל לא מהווה טיעון התומך באמונה בו, כפי שכתבתי בתגובה קודמת. ממילא אין כאן איש-קש.

ה. כאמור לעיל, טענה בדבר קיום ראיה לקיום האל אינה שוות-ערך לראיה. כדי שמושג האל יהווה הסבר עליו להיות בעל כח-הסברי (explanatory power) המוסיף ערך (מבלי להיכנס לדיון אודות קריטריונים המהווים מדד לערך זה).  אל שהוא במהותו בלתי-נתפס ומעבר לשכלנו אינו מסביר דבר, כיון שההסבר לבסוף יפנה תמיד אל הלא-נודע, רק שהפעם בדמותו של האל. בנוסף, הסבר שאינו מאפשר תחזית והפרכה, אלא מהווה הסבר קבוע המוצב בכל תרחיש ובכל תוצאה, לא מוסיף הבנה או ערך, וממילא אפשר בלעדיו.

4. כאמור לעיל, טענה בדבר קיום ראיה אינה שוות-ערך לראיה. מעיוני בספרות האפולוגטיקה היהודית והנוצרית (שאליה הפנה המחבר, ורק את חלק מהמקורות אני מכיר, למרות מסקירה קצרה נראה שהם חוזרים על טענות מוכרות), לא מצאתי ראיה בדבר קיום האל, מקסימום הצדקה בדבר אחיזה אישית במושג זה.

לסיכום, הדיון נסוג מזמן מטענה בדבר כשל רציונאלי המונח ביסוד האתאזים להגנה על התאיזם ודיון אודות כלי הסברה פופולאריים משני צדי המתרס. באתי לדיון זה מתוך כוונה להדוף טענות בדבר חולשתה של העמדה האתאיסטית, ולפי תגובת המחבר, נראה שהצלחתי.

עמדתי האישית פחות רלוונטית לתוכן הדיון, אך חשוב לי להדגיש שלדעתי אסור לו לשיח האמוני להתהדר בחולשת האתאיזם אלא עליו לעסוק בחוזקותיו הוא. אסור שהמניע לאמונה ושמירת תומ"צ יונח בשלילת עמדת האחר, אלא מתוך נקודות פוזיטיביות.

אדם הפוחד לשאול שאלות ומחזק עצמו בשלילת האחר, יש בכך הרבה כדי להעיד על תחושתו כלפי מושא האמונה. חינוך לחשיבה ביקורתית, אמונה המשילה מעליה קליפות חיצוניות של נאיביות ותפלות, הם הראויים בעיניי להערכה.

קישור למאמר המקורי, הדיון הראשוני, תגובתי, תגובת המחבר, תגובתי, ותגובת המחבר

'למה האתאיזם עמדה לגיטימית', או 'תגובה לתגובת משה רט על תגובתי למאמרו על אשליית האתאיזם'

תודה רבה למשה רט על שטרח להגיב בפומבי על תגובתי למאמרו אודות אשליית האתאיזם[1], מצורפת פה תגובתי לדבריו.

1.     המאמר מציג את האתאיזם כטוען אחת משלוש טענות (אונטולוגית – 'לא קיים אל', אפיסטמולוגית – 'אין ראיות לקיום האל', אישית – 'איני חש אמונה'), כאשר השימוש בתחילית שלילית (negative prefix) במילה a-theism למעשה משמשת עמדה בעלת טענה שלילית לגבי טענת קיום האלוה, ולא אמירה חיובית הפוכה.

פרשנות המונח אתאיזם בשלושה אופנים שאף אחד מהם אינו זה שהוזכר פה ובתגובתי הקודמת (סעיף א') למעשה לא מתמודדת עם הפרשנות המקצועית והנפוצה של המונח, וממילא לא מוצאת שום 'שגיאה מובנית' בעמדה אתאיסטית זו.

לכך כיוונתי כשהאשמתי את המאמר בכשל 'איש הקש'- הגדרת עמדות היריב באופן שאינו הולם את עמדותיו, וטיפול ב'איש הקש' שהועמד בתחילה מבלי להתמודד עם עמדת היריב.

2.      לגבי שימוש בכשלים לא-פורמאליים כאמצעי רטורי, טען המחבר נכונה כי 'כאשר טיעון מתבסס על טענות מעין אלה, הוא אינו תקף מבחינה לוגית.' ממילא, לדעתי שימוש באמצעי רטורי שכשלעצמו היה מהווה כשל לוגי לתמוך בטענה לוגית הינו שימוש מטעה לכל הפחות, אם לא פשוט מוטעה.

יתירה מזו, כדי שהכשל יהווה טיעון רטורי תקף הוא צריך להיות משמעותי לכשעצמו, 'בעל משמעות עבורנו', כלשון המחבר. הבה נבחן את הכשלים הלא-פורמאליים בהם טען המחבר לעשות שימוש רטורי בעל משמעות-

a.       רוב העולם דתי – רוב העולם גם אינו מאמין באל באופן היהודי, אז מה? בסוגיות כל-כך משמעותיות בהם תלויים חיי אדם נלך ע"פ פסיקת הרוב? איזה היסק משמעותי יש מכך רוב העולם מאמין באל כזה או אחר? שתאיזם היא תופעה אנתרופולוגית אינפנטילית (מלשון שלב הפעוטות) ממנה אנו רק מתחילים להתבגר כיום?

b.      יש רבים הטוענים להביא ראיה לקיום האל – ועדיין אף אחד מהם לא מספק, אחרת כבר היינו רואים את סוף האתאיזם. באותה מידה שהמחבר מנסה לטעון שצדקת האתאיזם הייתה מכריחה את מיגור הדת. מסתבר שהטבע האנושי עקשן קצת יותר, ואין פה טענה לחיזוק אף צד.

c.       המחבר מזלזל באתאיסטים וחושב אותם לשחצנים – הוא גם מזלזל באחרים אותם אני מעריך, והשפה בה הוא נוקט מעידה שהוא חולה באותה רעה; וגם זו אינה טענה אמיתית כנגד העמדות שהוא מביע, כפי שאינן משמעותיות כלפי העמדה האתאיסטית.

בנוסף, לגבי טענת אד-הומינום כבר אמר הרמב"ם במספר מקומות (הקדמה למסכת אבות, מורה הנבוכים) "שמע האמת ממי שאמרה". מעמדו של אדם וטענותיו בתחום אחד לא צריכים להוות חסם עבורנו מלשמוע ברצינות את טענותיו בתחום אחר.

3.      המחבר הפנה אותי למענה שכתב אודות 'מפלצת הספגטי ושאר ירקות', שם העלה מספר נקודות-

a.       בתמצית - לא ניתן להוכיח את השלילה, וממילא נותרת האפשרות שהדבר קיים. כאן עושה המחבר פניה למדד סבירות, עליו אלוהים עונה טוב יותר מאשר מפלצת הספגטי לטענתו, ומפנה למאמר בו הוא מסביר ש'אין כאן עניין של הוכחה ניצחת לכאן או לכאן, אלא של נטייה אישית'. נטייתו האישית של המחבר ברורה, כמו גם זו של האתאיסט, משמע – מפלצת הספגטי סבירה באותה המידה.

b.      בתמצית - את האמונה יש לקבל כפי שאנחנו מקבלים אקסיומות נוספות אודות העולם סביבנו. ההבדל הוא שזו אקסיומה שאיננו זקוקים לה וממילא אין סיבה להמשיך ולהחזיק בה. אמונה בסיסית שלא עורערה אך גם אינה משמשת את האדם, למה שירגיש מחויבות להחזיק בה? יתרה מכך, אדם שגדל בסביבה שאינה מאמינה ומעולם לא האמין בקיום האלוה כלל לא יתחבט בשאלה האם להוסיף אקסיומה נוספת למערכת השיקולים שלו. אלוקים הוא אקסיומה מיותרת שאין צורך לשמר, ובוודאי שלא להוסיף.

c.       בתמצית – יתכן שחובת ההוכחה מוטלת על האתאיסטים כיון שערעור על 'ישות ותיקה ומוכרת כמו האל' ידמה לטוען 'שאלכסנדר מוקדון, או נפוליאון, לא היו ולא נבראו'. עניתי לטענה זו בתגובתי (סעיף ז') ש'טענה יוצאת דופן מזקיקה הוכחה יוצאת דופן'. לא ניתן להשוות טענה אודות קיומו של אדם כלשהו (שאגב קיימות עדויות כתובות בנות התקופה אודותיו, אנשים שתקשרו איתו וכדו') שעשה דברים אנושיים, הכל במסגרת המוכר והמובן, לקיומו של אלוהים שהוא בהגדרתו מעבר לטבע ולכל דבר מוכר (שהעדויות אודותיו במיטבם מפוקפקים, ושהוכחת טבעו רחוקה מעדויות אלו). בכלל, חובת ההוכחה חלה בהגדרה על מי שטוען טענה חיובית, אין סיבה להפוך כאן את הסדרים.

d.      מפלצת הספגטי לא משמשת לתקיפת העמדה הדתית, אלא להסביר מדוע אי-היכולת לשלול את קיום האל לא מהווה טיעון התומך באמונה בו. ממילא השימוש במפלצת לא מהווה כשל 'איש קש' כטענת המחבר.

e.      אין ראיה לקיום האל, והוא אינו משמש להסביר דבר – ממש כמו המפלצת המדוברת.

4.      איני מכיר ראיות לקיום האל, ובמאמר ובתגובות לא מתוארת ראיה כזו. אני תוהה איזו ראיה ניתן להביא לדבר שהוא לא-טבעי כאשר ההוכחות יכולות לבוא מעולם הטבע בלבד.

לסיכום, במאמר בן-שלושת החלקים ניסה לטעון המחבר כי טמון באתאיזם כשל רציונאלי. הוא הציג באופן לקוי את העמדה האתאיסטית, וממילא לא התמודד עמה ישירות במאמר. בנוסף, הטענות המצויות במאמר לוקות בחסר והן נכשלות בנסיונן לשוות לאמונה ארשת רציונאלית מעבר לאי-הצבעה על סדק רציונאלי כלשהו בעמדה האתאיסטית.

במאמר משובצים כשלים לוגיים במעטה רטורי אשר אינם מצליחים להעלות היסק 'בעל משמעות', וממילא מטעים את קהל הקוראים, אם לא מוטעים ומהווים כשלים לוגיים של ממש בהסתמכות המחבר עליהם למיסוד טענותיו.

קישור למאמר המקורי, הדיון הראשוני, תגובתי, תגובת המחבר

---

[1] https://www.facebook.com/moshe.ratt/posts/899573693432491

"האשליה הגדולה" - תגובה למאמרו של משה רט

הדברים שלהלן נכתבים כתגובה למאמר בשלושה חלקים של משה רט[1] המתיימר להציג את האתאיזם כלא-רציונאלי. במאמר שזורים מספר כשלים לוגיים (פורמאליים וא-פורמאליים) וסתם טעויות, אותם אנסה לפרט בתגובתי שלהלן.

שם המאמר "האשליה הגדולה של האתאיזם" מעיד על היותו מעין תגובה לספרו של ריצ'רד דוקינס – "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת". אם כן, חבל שהמאמר אינו מתמודד ישירות עם הטענות העולות בספרו של דוקינס.

ראוי להעיר כי בדיון קצר שהתפתח בפייסבוק[2] הגיב מחבר המאמר למס' טענות, אשתדל להתייחס לטענותיו במענה שמאחד את טענותיי בטענות שהעלו משתתפים נוספים באותו דיון.

א. בתחילת הדיון חשוב להגדיר את המושגים עליהם אנו דנים - אתאיזם ואלוהים. המאמר נכשל בתחילתו בכשל לוגי המכונה "איש הקש" כשהוא מגדיר אתאיזם בצורה שתקל עליו את מלאכת פירוק הטענות בהמשך, ומאידך מתחמק מהגדרת אלוהים.

לצורך הדיון כאן אתרגם מהגדרת אינצקלופדיה בריטניקה למונח אתאיזם, שנכתב בידי פרופסור המתמחה בתחום - "אתאיזם, ככלל, היא הביקורת ושלילת אמונות מטפיזיות באלוהים או יישויות רוחניות. ככזו היא בד"כ נבדלת מתאיזם, המאששת את מציאות האלוהי ופעמים רבות מנסה להוכיח את קיומו."[3]

אם כן, אתאיזם אינה טענה חיובית בדבר אי-מציאות האל, אלא אמירה שלילית - איני מחזיק באמונה באל; בשונה ממה שהוגדר במאמר בתור "הטענה האונטולוגית". האתאיזם היא עמדה תגובתית, בתגובה לטענת קיום האל של התאזים טוען האתאיסט – איני מחזיק באמונה זו. ממילא, חובת ההוכחה שייכת לצד הטוען טענה חיובית - הצד המאמין בדיון זה.

מהקשר הדברים, אניח שכוונת המחבר היא להגדרה יהודית-אורתודוקסית קלאסית לאל, כאשר הוא מזכיר את 'אלוהים'.

אגב, גם אם הגדרת המונח הרשמי הייתה אחרת, היה צריך לברר לצורך הדיון מה כוונת האנשים המכנים את עצמם אתאיסטים בשימושם במונח זה, כיוון שהכוונה היא כמובן לדון על תוכן ולא על בלשנות.

ב. עובדת מיעוטה של העמדה האתאיסטית באוכלוסיית העולם לא נוגעת לאמיתות הטענה, וממילא מהווה קישוט דמגוגי בעלמא לדברים, או במלים אחרות כשל לוגי בשם "אד פופולום".

מאידך, הגישה האתאיסטית נובעת פעמים רבות מתוך עמדה המעודדת חשיבה ביקורתית, דבר המוביל לפריצות דרך חשובות תוך סילוק מוסכמות והנחות יסוד מוטעות והנחת יסודות מוצקים לגילוי אמיתות אודות העולם והאדם, למרות נפיצותם באוכלוסיה הכללית.

ג. הטענה המרכזית בחלק הראשון של המאמר נוגעת לכך שטענה חיובית אודות אי-קיום האלוה אין לה על מה להישען, וזה כמובן נכון, כמאמר העולם – לך תוכיח שאין לך אחות (evidence of absence).

עם זאת, "אד אבסורדום", טענה זו רלוונטית גם לכל אל שבכל דת ומיתולוגיה, לכל יצור שבאגדות עם וכדו'. אם חוסר האפשרות לטעון טענה על היעדרו של אלוהים מהווה תמיכה כלשהי בקיומו, הרי היא גם תומכת בקיומו של כל דבר שלא ניתן להוכיח את היעדרו.

ממילא אין כאן כשל בטענה הגלויה, אלא בזו המשתמעת בין השורות לחזק את לב המאמין, כשל המכונה "Proving too much".

ד. שימוש ב-name-dropping בנוגע לרשימת ההוכחות הלוגיות לקיומו של האלוה מבלי לפרוט אותם למעשה נכשל בבת-אחת בשני כשלים "argumentum verbosium" (פניה אל ההרתעה) ו"אד ורקונדיאם" (פניה אל הסמכות).

ה. הזלזול בכישוריו הפילוסופיים של מי שנבחר ע"י מחבר המאמר לייצג את העמדה האתאיסטית (ריצ'רד דוקינס), ובנוסף, מילות הגנאי והזלזול בבעלי עמדה זו (שחצנות, טיפשות) למעשה נכשלים בכשל הלוגי "אד הומינום".

ו. אגב, האגנוסטיות שהמחבר מודה שהוא 'מוכן לקבל' מוגדרת ע"י אותו ערך בריטניקה שצוטט קודם כ"משאירה את השאלה, אודות קיום האלוה, פתוחה, באמירה שהשאלות לא נענו או בלתי-ניתנות למענה."

מכאן נובע שתיתכן עמדה שתטען ששאלת קיומו של האלוה טרם הוכרעה, אך עד שתוכרע עדיף להניח מסיבות שונות שהוא אינו קיים. דהיינו, עמדה כזו תכונה – 'אתאיזם אגנוסטי', דהיינו היעדר אמונה באל, עם הסברה ששאלת קיומו לא הוכרעה. אתאיזם ואגנוסטיזם לאו-דווקא מהוות עמדות ניגודיות.

ז. היכולת של האתאיזם להיות לוחמנית גם כאשר היא אינה טוענת טענה חיובית על המציאות נובעת מ'תער אוקאם' (אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך), או משפט דומה 'טענה יוצאת דופן מזקיקה הוכחה יוצאת דופן'[4]. אי-קבלת האמונה באל מהווה פתרון ממועט יישויות, וממילא פתרון עדיף. בנוסף, בהיעדר הוכחה יוצאת דופן למציאות האל (ולא רק ראיות, סיבות, המצדיקות את האמונה באל, וראה סעיף ד' לעיל), יש עדיפות לעמדה שאינה מחזיקה באמונה בו.

ממילא ניתן לגזור אמירה חיובית בדבר עדיפות העמדה האתאיסטית מבלי לטעון טענות אונטולוגיות או אפיסטמולוגיות.

בכלל, רוב המקומות בהם מצאתי שהאתאיזם הוא לוחמני הם כאשר מחזיקי האמונה כופים באופן פוגעני את עמדותיהם. במצב שכזה, ודאי שעל הצד הכופה להצדיק את עמדתו, והנה סיטואציה נוספת בה נקודת ההתחלה של האתאיסטים בדיון היא העדיפה (כאן במובן שהם אינם הצד שנזקק להוכיח את עמדתו).

ח. נקודה אחרונה, המתודה הסוקראטית, המבוססת על דיאלוג ומהלכים לוגיים, היא אחת החשובות שהפילוסופיה המערבית מכירה. ניתן לברר דברים מופלאים בדיאלוג ובאמצעות כללי הלוגיקה, אך כדי שהמתודה תעבוד יש לשמור כללי האתיקה. כללים המכתיבים כבוד בסיסי, לשון נקיה ושמירה כללי הלוגיקה גם מול יריב קשה. השפלת האחר אינה מעידה על רמה פילוסופית גבוהה ואינטליגנטית, אלא על סופיזם ודמגוגיה זולה.

חבל שבנושאים רמים וחשובים שכאלו נמנע את הטוב שבאור השכל מהשותפים בדיון ע"י העכרתו, אדרבה, אם הצדק איתנו הוא ייצא לאור בדיאלוג נקי וכל הצדדים ירוויחו.

---

[1] http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/207/.aspx

[2] https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=899179353471925&id=100001396063900

[3] http://www.britannica.com/EBchecked/topic/40634/atheism

[4] http://en.wikipedia.org/wiki/Marcello_Truzzi#.22Extraordinary_claims.22

Responsibility and Authority

There is a widely-found alignment between conservative, religious and militant views, opposing an alignment of reform, secular and human rights views. Though some of this shouldn't be surprising at all, after all it is the classic left-right wing division in politics, the fact this line divides the religious and secular is new to me.

Previously I had thought that this division exists in Israel because of the unique history and geo-political environment, but I discovered this is a worldwide phenomenon. It saddens me to acknowledge the obvious connection between conservative thinking and religion, both are traits of those in fear of searching for renewal or embracing change. It seems that though many religions were born out of some kind of revolution - philosophical, social, so forth, they lose that flexibility later on.

The connection between militant stances and religious ones were those that surprised me the most, why would there be such a correlation between secularism and humanistic approaches, and vice versa? It seems that the conservative fear of change fuels a never-ending battle with all forms of change, foreign and internal, of different cultures and different ways of thought. You start waging war against the enemy beyond the border, and you end suppressing any sign of uprising or variety and difference at home. A futile attempt to stop evolution, bottling the demon until it thirsts revolution.

Religion in Hebrew - דת, by definition, is a hierarchic form. It consists of a set of rules, rules dictated by someone, that someone having authority. A common form of hierarchy is the Family, I would like to compare it to the military form for a moment. While the importance of authoritative hierarchy in families can be explained by the need to having the means to educate children who sometimes have little or no sense of their own good in the long distance, in the military it is based on the need of complete control by the political system. The military is considered an arm of the political offices, "the continuation of policy through other means", an arm with a mind of its own is useless. Therefore we find hierarchy serves different purposes in different places, foreseeing the best fulfillment of each member, or enslaving individuals for the cause of other individuals.

It seems the weakness of the political systems induces the use of abusive hierarchy, while the self-confidence of parents induces a form of hierarchy which is extremely flexible and aims to be based on mutual-respect.

What kind of hierarchy are we searching for in religion?

For a case study I'd like to bring up the clerical class in the Islamic Republic of Iran. Shiite custom and philosophy had encouraged clerics to be involved and speak up in political and governmental issues, so much that a movement developed the idea up to revolution, constituting a government of clerics. You would think that clerics would become involved in the new system, influencing policy in all the avenues now opened, but no... Nowadays, esteemed clerics steer away from politics, only low status figure are positioned in the system. Once you build a clear hierarchical system based on religion, political debate becomes a dangerous arena, it becomes a debate where one side might be declare takfir, heretic. It fills the discussion with fear, it draws its power form the fear of the masses, just now you have the fear of G-d as a political tool as well. Shiite Iran had lost its flexible ability of review and debate, switched with abuse.

So, what hierarchy are we searching for in faith? Is there a place for hierarchial systems in an adult forum of individualistic adults?

The Uber-Man community observing the masses

God, my eternally tortured beacon shines wounded from afar, down in the hollow valleys of lesser thoughts of those lesser men, struggling to light that blood-stained glass of religion. The shattered glass dripping with Gods blood, his veins running free, his heart pounding with expectation of freedom, his mind yearning liberty. No longer could he be held in that golden throned cage, revered and worshiped, his screams of anguish silenced by the screeches of prayer. The imprisoned soul nearly leaps out of that sagged and wrinkled body, exhilarated by the notion of endless dreams waiting to be realized.

I seriously have a problem with the public discussion going nowadays regarding the draft law proposal. Without referring to the actual lettering of the proposal, the public reactions are simply absurd and childish to an extreme extent. I am so glad my involvement in these issues is less than minimal, but even though I cant ignore the winds of protest gusting in all directions. I read that one of the esteemed Haredi Rabbis, a spiritual leader that would have received my respect if his belief had been different, mentioned in his speech at a rally that the sacredness of land held above all by the 'Mizrahi' had distorted their thought, since as Jews we have no other value but the learning of Torah. I was staggered, not sure I could identify myself in any way with his words. Judaism I have come to practice has such a broader sense of responsibility and hopes, it encourages and educates society to so more than learning. Learning is a deep and crucial means to the much greater goal of Tikkun Olam; how can you be so blind to the realization of our national fate, the realization of God in our earthly world?
Reading such verses hurrayed on by the public press, by the masses gathering from rally to rally, deeply frightens me. I feel as though either I have grown disconnected from my tradition, dismembered of the national body, or I should, really soon, do just that. If the representatives of my faith think and express themselves in that manner, I have no interest being identified with that.
Asked from time to time what it is I practice, why, and is it exactly I worship, I must admit I don't have a perfect direct an rational answer. I do know, though, this is a journey I have taken on gladly an proudly, and I wont have tyrannical individuals restrain me, refrain me or my friends from doing whatever we think right, and staining our names by one-sided presentations of our beautiful and widely-interpreted faith.

The reckoning poem - Associative writing

the most impossible things in life are those we keep ourselves from
the bee-keeper enslaves those feeding him
feeding infants is a mission we cant all escape
escaping reality is my main mission
missions - we design, we fail, we recycle, we celebrate
celebrating death is the most sensible way to live
live in fear makes no sense, better rest in peace
the peace process involves war, the war process involves pieces of flesh, torn
torn from my home, my family offers no refuge
refuge i find no-where but inside
my insides are empty and silent since i dragged god away
crying, i deny my god entrance to my hallowed dwellings
i deny god, till i am reborn, strengthened enough to recreate us both
recreation is a path away from one boredom to another
other people are a distraction, how can we live without them?
music is like that old aching scar, full of deep feeling and truth
the truth is whatever works, for you, who knows what works for me?
micro-truths all jumbled meaninglessly, weakly, i stare into the void
the gaping smile of the void is smiling, virgin opportunity
the feminine secret, abused by all, forgotten by the very few
making others happy - prostitution, making myself happy - egotism
the strength of life marches me on, beyond reach of rationalism
philosophy is for the weak, the strong have ignorance
ignoring my warnings, i publish this piece.