תורת ה' אמת גם אם הן אינם בדאין

שוב תודה למשה רט על המענה המפורט לטענות שהעליתי למולו, מצורפת כאן תגובתי על מענה זה בהמשך לקודמים לו (כל חלקי הדיון מקושרים בסוף פרסום זה):

 2. נקטתי בלשון המחבר, למרות שהיא non-sensical, ממילא באמת שאין לי סיבה להאריך בדיון אודות כשלים לוגיים אתם בחר המחבר להסוות כטיעונים רטוריים לאחר מעשה. ובכל זאת, בקצרה-

א. כיצד מיעוט האתאיסטים בעולם מראה שהיא אינה מסקנה מתבקשת לכל בעל הגיון בריא? הצגת נתון, ולצידו חזרה על הנחה אינם מהווים הוכחה.

ב. האמונה באל היא חסרת ראיות, טענות לראיות אינן שוות ערך לראיות של ממש.

3. א. מחשבת רוב האנשים על אלוהים כסביר לא הופכת אותו לכזה. כשהמחבר בוחר לנקוט במדד של "נטיה אישית" כלשונו, אי-אפשר לבסס על כך טענה. אני מסכים שההשוואת סבירות בין שני מונחים מופלאים הינה מופרכת, ומכאן תמיהתי על המחבר שבוחר להביאה כראיה לשיטתו.

ב. ציון עובדה ש"יש כאלה המקבלים את האמונה כאמונה בסיסית" אין לה דבר וחצי דבר עם הוכחת קיום האל, כאשר הנגזרת שהמחבר עושה מהעובדה היא תועלת ב"הבנת המציאות". באותה מידה ניתן להציב כאן שיח אמוני מתוך נקודת מוצא תיאולוגית-פיקציונאליסטית.

אשמח אם תצביע על שגיאה בהבנתי את מושג האל, ולא רק תציין את קיומה, אחרת במה מועילים דבריך?

ג. אזכיר שהדיון כאן הוא על תאיזם-אתאזים, וממילא האתאיסט יכול להסתפק במענה שהוא אינו יודע מהו מקור הכל. התאיסט הוא זה שטוען טענה מופלאה אודות אלוקים, בורא, וממילא חובת ההוכחה מוטלת עליו.

ד. אחזור ואומר- מס"מ אינה מהווה הוכחה לאי-קיום האל, אלא תרגיל מחשבה שנועד להמחיש מדוע אי-היכולת לשלול את קיום האל לא מהווה טיעון התומך באמונה בו, כפי שכתבתי בתגובה קודמת. ממילא אין כאן איש-קש.

ה. כאמור לעיל, טענה בדבר קיום ראיה לקיום האל אינה שוות-ערך לראיה. כדי שמושג האל יהווה הסבר עליו להיות בעל כח-הסברי (explanatory power) המוסיף ערך (מבלי להיכנס לדיון אודות קריטריונים המהווים מדד לערך זה).  אל שהוא במהותו בלתי-נתפס ומעבר לשכלנו אינו מסביר דבר, כיון שההסבר לבסוף יפנה תמיד אל הלא-נודע, רק שהפעם בדמותו של האל. בנוסף, הסבר שאינו מאפשר תחזית והפרכה, אלא מהווה הסבר קבוע המוצב בכל תרחיש ובכל תוצאה, לא מוסיף הבנה או ערך, וממילא אפשר בלעדיו.

4. כאמור לעיל, טענה בדבר קיום ראיה אינה שוות-ערך לראיה. מעיוני בספרות האפולוגטיקה היהודית והנוצרית (שאליה הפנה המחבר, ורק את חלק מהמקורות אני מכיר, למרות מסקירה קצרה נראה שהם חוזרים על טענות מוכרות), לא מצאתי ראיה בדבר קיום האל, מקסימום הצדקה בדבר אחיזה אישית במושג זה.

לסיכום, הדיון נסוג מזמן מטענה בדבר כשל רציונאלי המונח ביסוד האתאזים להגנה על התאיזם ודיון אודות כלי הסברה פופולאריים משני צדי המתרס. באתי לדיון זה מתוך כוונה להדוף טענות בדבר חולשתה של העמדה האתאיסטית, ולפי תגובת המחבר, נראה שהצלחתי.

עמדתי האישית פחות רלוונטית לתוכן הדיון, אך חשוב לי להדגיש שלדעתי אסור לו לשיח האמוני להתהדר בחולשת האתאיזם אלא עליו לעסוק בחוזקותיו הוא. אסור שהמניע לאמונה ושמירת תומ"צ יונח בשלילת עמדת האחר, אלא מתוך נקודות פוזיטיביות.

אדם הפוחד לשאול שאלות ומחזק עצמו בשלילת האחר, יש בכך הרבה כדי להעיד על תחושתו כלפי מושא האמונה. חינוך לחשיבה ביקורתית, אמונה המשילה מעליה קליפות חיצוניות של נאיביות ותפלות, הם הראויים בעיניי להערכה.

קישור למאמר המקורי, הדיון הראשוני, תגובתי, תגובת המחבר, תגובתי, ותגובת המחבר

'למה האתאיזם עמדה לגיטימית', או 'תגובה לתגובת משה רט על תגובתי למאמרו על אשליית האתאיזם'

תודה רבה למשה רט על שטרח להגיב בפומבי על תגובתי למאמרו אודות אשליית האתאיזם[1], מצורפת פה תגובתי לדבריו.

1.     המאמר מציג את האתאיזם כטוען אחת משלוש טענות (אונטולוגית – 'לא קיים אל', אפיסטמולוגית – 'אין ראיות לקיום האל', אישית – 'איני חש אמונה'), כאשר השימוש בתחילית שלילית (negative prefix) במילה a-theism למעשה משמשת עמדה בעלת טענה שלילית לגבי טענת קיום האלוה, ולא אמירה חיובית הפוכה.

פרשנות המונח אתאיזם בשלושה אופנים שאף אחד מהם אינו זה שהוזכר פה ובתגובתי הקודמת (סעיף א') למעשה לא מתמודדת עם הפרשנות המקצועית והנפוצה של המונח, וממילא לא מוצאת שום 'שגיאה מובנית' בעמדה אתאיסטית זו.

לכך כיוונתי כשהאשמתי את המאמר בכשל 'איש הקש'- הגדרת עמדות היריב באופן שאינו הולם את עמדותיו, וטיפול ב'איש הקש' שהועמד בתחילה מבלי להתמודד עם עמדת היריב.

2.      לגבי שימוש בכשלים לא-פורמאליים כאמצעי רטורי, טען המחבר נכונה כי 'כאשר טיעון מתבסס על טענות מעין אלה, הוא אינו תקף מבחינה לוגית.' ממילא, לדעתי שימוש באמצעי רטורי שכשלעצמו היה מהווה כשל לוגי לתמוך בטענה לוגית הינו שימוש מטעה לכל הפחות, אם לא פשוט מוטעה.

יתירה מזו, כדי שהכשל יהווה טיעון רטורי תקף הוא צריך להיות משמעותי לכשעצמו, 'בעל משמעות עבורנו', כלשון המחבר. הבה נבחן את הכשלים הלא-פורמאליים בהם טען המחבר לעשות שימוש רטורי בעל משמעות-

a.       רוב העולם דתי – רוב העולם גם אינו מאמין באל באופן היהודי, אז מה? בסוגיות כל-כך משמעותיות בהם תלויים חיי אדם נלך ע"פ פסיקת הרוב? איזה היסק משמעותי יש מכך רוב העולם מאמין באל כזה או אחר? שתאיזם היא תופעה אנתרופולוגית אינפנטילית (מלשון שלב הפעוטות) ממנה אנו רק מתחילים להתבגר כיום?

b.      יש רבים הטוענים להביא ראיה לקיום האל – ועדיין אף אחד מהם לא מספק, אחרת כבר היינו רואים את סוף האתאיזם. באותה מידה שהמחבר מנסה לטעון שצדקת האתאיזם הייתה מכריחה את מיגור הדת. מסתבר שהטבע האנושי עקשן קצת יותר, ואין פה טענה לחיזוק אף צד.

c.       המחבר מזלזל באתאיסטים וחושב אותם לשחצנים – הוא גם מזלזל באחרים אותם אני מעריך, והשפה בה הוא נוקט מעידה שהוא חולה באותה רעה; וגם זו אינה טענה אמיתית כנגד העמדות שהוא מביע, כפי שאינן משמעותיות כלפי העמדה האתאיסטית.

בנוסף, לגבי טענת אד-הומינום כבר אמר הרמב"ם במספר מקומות (הקדמה למסכת אבות, מורה הנבוכים) "שמע האמת ממי שאמרה". מעמדו של אדם וטענותיו בתחום אחד לא צריכים להוות חסם עבורנו מלשמוע ברצינות את טענותיו בתחום אחר.

3.      המחבר הפנה אותי למענה שכתב אודות 'מפלצת הספגטי ושאר ירקות', שם העלה מספר נקודות-

a.       בתמצית - לא ניתן להוכיח את השלילה, וממילא נותרת האפשרות שהדבר קיים. כאן עושה המחבר פניה למדד סבירות, עליו אלוהים עונה טוב יותר מאשר מפלצת הספגטי לטענתו, ומפנה למאמר בו הוא מסביר ש'אין כאן עניין של הוכחה ניצחת לכאן או לכאן, אלא של נטייה אישית'. נטייתו האישית של המחבר ברורה, כמו גם זו של האתאיסט, משמע – מפלצת הספגטי סבירה באותה המידה.

b.      בתמצית - את האמונה יש לקבל כפי שאנחנו מקבלים אקסיומות נוספות אודות העולם סביבנו. ההבדל הוא שזו אקסיומה שאיננו זקוקים לה וממילא אין סיבה להמשיך ולהחזיק בה. אמונה בסיסית שלא עורערה אך גם אינה משמשת את האדם, למה שירגיש מחויבות להחזיק בה? יתרה מכך, אדם שגדל בסביבה שאינה מאמינה ומעולם לא האמין בקיום האלוה כלל לא יתחבט בשאלה האם להוסיף אקסיומה נוספת למערכת השיקולים שלו. אלוקים הוא אקסיומה מיותרת שאין צורך לשמר, ובוודאי שלא להוסיף.

c.       בתמצית – יתכן שחובת ההוכחה מוטלת על האתאיסטים כיון שערעור על 'ישות ותיקה ומוכרת כמו האל' ידמה לטוען 'שאלכסנדר מוקדון, או נפוליאון, לא היו ולא נבראו'. עניתי לטענה זו בתגובתי (סעיף ז') ש'טענה יוצאת דופן מזקיקה הוכחה יוצאת דופן'. לא ניתן להשוות טענה אודות קיומו של אדם כלשהו (שאגב קיימות עדויות כתובות בנות התקופה אודותיו, אנשים שתקשרו איתו וכדו') שעשה דברים אנושיים, הכל במסגרת המוכר והמובן, לקיומו של אלוהים שהוא בהגדרתו מעבר לטבע ולכל דבר מוכר (שהעדויות אודותיו במיטבם מפוקפקים, ושהוכחת טבעו רחוקה מעדויות אלו). בכלל, חובת ההוכחה חלה בהגדרה על מי שטוען טענה חיובית, אין סיבה להפוך כאן את הסדרים.

d.      מפלצת הספגטי לא משמשת לתקיפת העמדה הדתית, אלא להסביר מדוע אי-היכולת לשלול את קיום האל לא מהווה טיעון התומך באמונה בו. ממילא השימוש במפלצת לא מהווה כשל 'איש קש' כטענת המחבר.

e.      אין ראיה לקיום האל, והוא אינו משמש להסביר דבר – ממש כמו המפלצת המדוברת.

4.      איני מכיר ראיות לקיום האל, ובמאמר ובתגובות לא מתוארת ראיה כזו. אני תוהה איזו ראיה ניתן להביא לדבר שהוא לא-טבעי כאשר ההוכחות יכולות לבוא מעולם הטבע בלבד.

לסיכום, במאמר בן-שלושת החלקים ניסה לטעון המחבר כי טמון באתאיזם כשל רציונאלי. הוא הציג באופן לקוי את העמדה האתאיסטית, וממילא לא התמודד עמה ישירות במאמר. בנוסף, הטענות המצויות במאמר לוקות בחסר והן נכשלות בנסיונן לשוות לאמונה ארשת רציונאלית מעבר לאי-הצבעה על סדק רציונאלי כלשהו בעמדה האתאיסטית.

במאמר משובצים כשלים לוגיים במעטה רטורי אשר אינם מצליחים להעלות היסק 'בעל משמעות', וממילא מטעים את קהל הקוראים, אם לא מוטעים ומהווים כשלים לוגיים של ממש בהסתמכות המחבר עליהם למיסוד טענותיו.

קישור למאמר המקורי, הדיון הראשוני, תגובתי, תגובת המחבר

---

[1] https://www.facebook.com/moshe.ratt/posts/899573693432491

BFF, or till you think differently

How can I hope to make you understand, why I do what I do;

Once I was happily content to be, as I was, where I was;

Helpless now I stand with him, watching older dreams grow dim;

Oh, what a melancholy choice this is – wanting home, wanting him;

There where my heart has settled long ago - I must go, I must go!

(excerpts from 'Far from the home I love', Fiddler on the Roof)

'I pity your soul', he told me, 'if you continue to go on with the path you have chosen'. He suggested I had a free choice of choosing down which path to tread on, as if that choice hasn't been made and sealed long ago.

This was the grim end of a conversation I had on the last Rosh-Hashana, the holiday celebrating new beginnings, of forgiveness and brotherhood. Lately many of those I recognized as friends, people I trust and love, turn cold and lose touch when they get a drift of what I'm going through. Liberal ideas and trends turn out hollow when it comes to a friend in transition, striving for higher grounds, experimenting with concepts and ideals.

Most of my best friends are religious, most of them are recognized religious figures in their society, does that mean I have to disconnect? Shun and be shunned? I don't think so!

After the "uplifting" arrogance-treatment on Rosh-Hashana I didn't know where I'll be on Yom-Kippur, somewhere I could go through the traditional experience without needing to apologize for loving it without really buying the whole faith package. It's ironic that I ended up in a very strict orthodox yeshiva, praying alongside fervent believers, rabbis living secluded lives totally devoted to G-d, and young wanabees imitating the moves and tears of the seasoned students. There, my ideology and set of beliefs weren't questioned, the surrounding practitioners were too busy with themselves, and I had some clear private space to meditate. Time to meditate upon forgiveness, upon a lonely G-d never to understood by those who he loves, upon a society that never apologizes to their religious-frenzy road kill since it's Kosher. As if a rabbinical permission makes it morally fine to bleed a fellow Jew.

I've heard atheists say quite a lot about religions being responsible for killings along history, not yet have I heard talk about the bleeding hearts of those who love these archaic structures while being stabbed by them.

Why can't a friend hold me tight and tell me that friendship does not lie only on mutual beliefs, but on something deeper that is able to honor diversity?

Indeed, my everyday life involves seesawing between two different worlds – physical and conceptual, experimental and mythological, practical and cultural; I don't need you to bring my attention to it, neither do I need you to nudge me towards the "right" decision, all I need you is to be my friend.

Like the 'Uncle Moishe' song –

Don't walk in front of me, I may not follow;

Don't walk behind me, I may not lead;

Just walk beside me and be my friend.

The sociological side-effects of philosophical impotence

Many times it seems that the people surrounding me may very well be educated and intelligent, but unable to comprehend the meaning of my words and utterly frustrated by them. At first, I thought I was to blame, till I compared my experience with different circles of friends, finding that certain people did understand me fully. These people could be from different backgrounds, educated or not, men and woman, religious or atheist, they had a capacity others lacked.

I believe this lack of philosophical capacity, handicapping a slice of society, is the reason to seclusion of the philosophical minority. Unable to understand philosophical conversation, the majority tries to filter meaningful phrases out of a whole dialogue, with the result of being left with absolute rubbish, therefore discarding the whole conversation, and getting frustrated over their time wasted. The next unavoidable stage is secluding those minority persons, although the negative effect on society as a whole.

Society loses from this discouraging process it's brightest minds, those who see and think differently, those who one day could have been able to upgrade the human condition valuably. Instead, these talented individuals crawl sulking into their caves with lack of recognition, these powers go to waste unharnessed.

It is rare indeed to find a place, an environment in which the philosophical types can flourish. It can be a workplace, a family, a neighborhood, any forum in which the individuals can flourish, bringing out their talents and expressing their true selves. The internet has sprung many such environments, unleashing springs of freshwater to revive the world.

Only through intercourse of thought and ideas, through experiencing revolutionary styles of life and thinking, can a great philosopher evolve. It takes more than a genius working by himself to truly accomplish something great. It is the effort of a team, woven together, that can help the final product come to life. I say final, but nothing in philosophy is truly so, but after coming to life – the philosophical idea or concept has a life of its own, growing and expanding in ways the originators could not have foreseen.

This sociological function at the micro-level works also at higher and wider levels, in my experience.

A society that cannot, or won't, support the minority that functions as its think-tank will not evolve and eventually get exterminated. A society, as Orthodox Jewry, that has fought against and crushed sprouts of contemporary and original thinking, will dwindle and die. There is no other way, to live is to progress is to rethink old concepts and mold them anew. We should fear stagnation more than we fear change, because refraining from change will definitely kill us.

Society has a lot to lose from embracing progress, valuable assets of tradition will be inevitably lost, but embrace it we must, with due caution, if we truly value our tradition and cherish it continuous struggle through the ages. It seems ironic, but I believe it is true, we must change in order to stay ourselves. It is a game of survival, and those deemed unfit are strangles by the iron grasp of natural cause. We have so much to lose, let us embrace the new.